"ידינו לא שפכו את הדם הזה" או מה בין מדיניות כלכלית ועגלה ערופה

Bookmark and Share
26 אוגוסט, 2014 |

האם לא קרוב היום בו נצטרך להביא עגלה ערופה על מדיניות כלכלית כושלת בה עולה מספר המובטלים ללא כל השוואה למספר מקומות העבודה המוצעים על ידי הממשלה, מדיניות המובילה יותר ויותר אזרחים תמימים למצוקה כלכלית קשה שעל סופה דברו חכמי בבל וישראל כאחד? גילי זיוון במאמר נוקב לפרשת שופטים



ד"ר גילי זיוון

 

 

בספר דברים מצויה הוראה מיוחדת במינה, המופנית לראשי הציבור – כאשר נמצאת גופה לא מזוהה מוטלת בין ערים, כשכל חקירות המשטרה לא מעלות דבר אודות סיבת מותו של האיש, מצווים ראשי היישוב הקרוב ביותר למקום בו נמצאה הגופה לערוך טקס מעורר השתאות המכונה טקס עגלה ערופה.

לטקס זה יש ללא ספק אפקט חינוכי ציבורי. החוק המקראי מניח כי לא ייתכן שחברה מתוקנת תתייצב מול מותו של מי מאזרחיה ולא תיתן על כך דין וחשבון מלא. לפיכך, אם לא התבררו פרטי הרצח, לא נמצא הרוצח ובשל כך אף אין אפשרות לערוך משפט, הרי שיש לערוך טקס חליפי העוסק בשאלת האחריות לדם שנשפך. ההנחה היא כי אי אפשר לעבור לסדר היום, מבלי לתת את הדעת על המת המוטל לפתחה של עיר.

וכך, לאחר שנציגי בית הדין מודדים וקובעים מי היא העיר הקרובה ביותר לחלל (אירוע שיצר בודאי רעש תקשורתי כשלעצמו), לוקחים זקני אותה עיר עגלת בקר אשר לא עבדו בה, מורידים אותה לנחל איתן ועורפים את העגלה בנחל. הכוהנים וכל זקני העיר הקרובה אל החלל רוחצים ידיהם על העגלה הערופה (שמא הם מבטאים בכך את ניקיון כפיהם?) "וענו ואמרו ידינו לא שפכו ("שפכֻה" כתיב) את הדם הזה ועיננו לא ראו, כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל ונכפר להם הדם …" (דבריםפרק כא, פס' ז-ח).

 

"וכי על דעתנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הן?

אלא, שלא בא על ידנו ופטרנוהו בלא מזון, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוייה"

(סוטה דף מה ע"ב)

 

חכמי המשנה תמהים: במה עלולים ראשי הציבור להיות מואשמים? האם יעלה על הדעת כי הם הרוצחים? הרי ברור כי התשובה לכך שלילית. אם כך מדוע הם צריכים לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועיננו לא ראו"?

תשובת המשנה מתפרשת בשני אופנים שונים: האחד מצוי במסורת חכמי ארץ ישראל והשני במסורת חכמי בבל. הראשונים מסבירים את דברי בית הדין כהכאה על חטא על כך שלא עשו די  בכדי למנוע מציאות בה מסתובב רוצח בעירם, ואילו האחרונים מסבירים כי הדיינים מתנצלים על שלא מנעו בעוד מועד אפשרות של קורבן שוא בעירם, הם מרגישים אשמה על שבשל אוזלת ידם נמצא קורבן חף מפשע.

 

נבחן את שתי המסורות:

 

חכמים מכאן

חכמי ארץ ישראל, המכונים בלשון התלמוד הירושלמי: "רבנין דהכא" (חכמים שכאן), מסבירים כי העובדה ש"זקני בית הדין" לא שמו ליבם לאיש שפנה אליהם בשעת מצוקתו, בשעת רעבונו, "ופטרנוהו בלא מזונות" וללא ליווי "והנחנוהו בלא לוייה" עד שזה התדרדר לכדי גזל ורצח, היא מקור אשמתם, היא מעילה בתפקידם. כביכול אומרים ראשי הציבור: למרות מצבו הקשה של הפונה לעזרה, סילקנו אותו מעל פנינו ונתנו לו להסתובב מורעב לבדו, ברחובות חשוכים וסמטאות אפלות ובין כך לכך התדרדר לקטטה שלף סכינו והפך באשמתנו לרוצח. חכמי א"י מפרשים אם כן את דברי ההתנצלות של נציגי הציבור "בהורג".

על פי הירושלמי (סוטה, פרק ט, הלכה ו) תיתכנה שתי אפשרויות נוספות של הזנחה המסבירות את אשמתם של ראשי הציבור: האחת, שלא הענישו את הרוצח כראוי לו, במיתה, "שלא בא על ידינו ופטרנוהו ולא הרגנוהו", והשנייה, שהעלימו עין וטייחו את משפטו, "ולא ראינוהו והנחנוהו ועמעמנו על דינו". חברה בה נפטרים גנבים בעונש "קל", בה נהגים פזיזים, הגורמים לתאונות דרכים הרות אסון, יוצאים בקנס כספי ושתיים שלוש שנים "בפנים", בה בעל המכה את אישתו עד זוב דם ומסכן את חייה, יוצא ידי חובה ב"צו הרחקה" למספר חודשים – היא חברה שראשיה לא יוכלו להגיד כשימצא חלל  באדמה …נֹפל בשדה" או בעיבורה של עיר "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועיננו לא ראו".

 

חכמים משם

חכמי בבל, הקרויים "רבנין דתמן" (חכמים ששם) בתלמוד הירושלמי, טוענים כי אחריותם של ראשי הציבור מוסבת דווקא כלפי "הנהרג". את דברי המשנה הם מפרשים ביחס לקורבן. במה נאשמים אם כך ראשי העיר? בכך שלא סידרו לווי לנרצח, "ראינוהו והנחנוהו בלא לוויה". בכך שיצרו סביבה בה כל אחד עלול להפוך לקורבן לאלימות. הם אשמים על כך שלא סידרו אורות רחוב בשולי העיר, על כך שהזניחו גנים ציבוריים, שלא השקיעו בפטרול משטרתי בשכונות מצוקה ושלא טיפלו בעוד מועד באלימות הפושה בבתי הספר.

האחריות הציבורית של מנהיגי העיר איננה מסתכמת  בשפיכות דמים ישירה, היא כוללת גם הזנחה ורשלנות אשר אפשרו למעשה להתרחש. לראשי הציבור יש אחריות עקיפה נרחבת ביותר על הנעשה בתחום שיפוטם.

 

אם אעיז ואחבר את שתי הגישות, זו של חכמי בבל וזו של חכמי א"י הרי שאחריותם של ראשי הציבור מצויה בתחום מניעת מעשי פשע, הם אחראיים לרוצח ולקורבנו, להורג ולנהרג. איזו אווירה יש ברחובותינו? מהי הנורמה בה נוהגים בערינו? זוהי אינה שאלה קלת ערך של אחריות מוניציפלית, זוהי שאלה רבת משקל הקובעת אם חיי אדם נעשו להפקר.

 

אני מבקשת ללכת צעד נוסף ולטעון כי משמעותה הרחבה של הסוגיה התלמודית מלמדת אותנו כי למדיניות כלכלית עלולים להיות השלכות ברמה הקיומית (ראי דבריו הנוקבים של שמואל סלבין, "חוקי הג'ונגל", מימד, גיליון 27, נובמבר 2003, עמ' 13-12).

 

האם מדיניותה הכלכלית של הממשלה ודרכי הטיפול באזרח הקטן הנשחק בין שביתות לבירוקרטיה קפקאית לא מובילים אותנו במהירות למציאות של "חלל באדמה" אשר כביכול "לא נודע מי הכהו"?

האם לא קרוב היום בו נצטרך להביא עגלה ערופה על מדיניות כלכלית כושלת (בלשון המשנה "פטרנוהו בלא מזונות") בה עולה מספר המובטלים ללא כל השוואה למספר מקומות העבודה המוצעים על ידי הממשלה, מדיניות המובילה יותר ויותר אזרחים תמימים  למצוקה כלכלית קשה  שעל סופה דברו חכמי בבל וישראל כאחד?

 

מן הסתם, עגלה ערופה לא נביא, כי טקס זה כבר בוטל בזמנים קדומים על ידי רבן יוחנן בן זכאי, ככתוב במשנה: "משרבו הרצחנים, בטלה עגלה ערופה, … משרבו המנאפים, פסקו המים המרים, ורבן יוחנן בן זכאי הפסיקן" (סוטה, ט, ט). טקס יכול להיות בעל השפעה ורושם כאשר הוא נדיר, לא כאשר הוא הופך לעניין שבשיגרה.

 

ישעיהו לייבוביץ כתב:

 "כיצד יש להבין את דברי חז"ל בדבר ביטול "עגלה ערופה" ו"מים מרים" … התשובה היא כי מצוות אלה הקשורות בטקסי כפרה מרשימים, נערכו במקרים נדירים וחריגים ביותר, ונועדו לסתום פרצות בגדר הקיימת. … אולם כאשר הפרוץ מרובה על הקיים ועומד, אין מקום לסתימת פרצות וכוחם של טקסים מתפוגג ובטל" (שבע שנים של שיחות על פרשת שבוע, ירושלים 2000, עמ' 858)

 

אכן אין מקום לטקסים מסוג זה בחברה בה מקרי רצח, אינוס וניצול הפכו למעשה של יום-יום, אך אולי במקום טקסים עלינו לגייס את שארית כוחנו על מנת להשפיע על ראשי המשק הישראלי ליצור מחדש כלכלה הנשענת על יסודותיה של מדינת רווחה. מדיניות שאינה פוטרת את הרעב "בלא מזונות", ולא עוד, אלא שהיא פועלת, מתוך חשיבה לטווח ארוך, על מנת להגדיל את מקורות התעסוקה במדינת ישראל לאזרחי היום והמחר.

הירשמי עכשיו לניוזלטר שלנו, והישארי מעודכנת בכל מה שקורה בצהלי

האם את באמת מוכנה?
לפני צבא? לחצי כאן לשירות משמעותי
שו"ת
  • האם מותר לי לאכול ביום חול אוכל שנסע בשבת? מותר
  • האם המשפחה שלי מוציאה אותי בבדיקת חמץ? עלייך לבדוק חמץ בחדר שלך בצבא.
  • האם אפשר לצרף קראי למניין? הרב עובדיה פוסק שהם יהודים אז בגדול כן.
  • פספסתי מנחה, אפשר להתפלל תשלומין בערבית? תמיד אפשר תפילה נוספת כ"תפילת נדבה".
  • האם אפשר להשתתף בלו"ז הצבאי (שיעורי נשק) בט' באב? כן
  • בגלל אילוצי לו"ז לא נקבל ארוחה בשרית בפורים אפשר לקיים מצוות סעודת פורים גם בסעודה חלבית.
שלחי שאלה
סקר
פייסבוק
טוויטר
אינסטגרם
יוטיוב

צהלולם- שירת המונים לכבוד החיילות הדתיות, 'הדרך שלך'

לרגל 70 שנות עצמאותנו, התכנסנו לשיר יחד לכבודן של החיילות הדתיות להודות להן על הדרך שלהן והעשייה למען מדינת ישראל לברך אותן שיזכו לקדש שם שמים בכל מעשיהן. תודה לעידן עמדי , שנתן לנו באהבה את השיר 'בדרך שלך' תודה ל'אלומה - משרתות באמונה' על השותפות קרדטים ותודות - תופים- מיכל רהט גיטרה - לילי רוזנר קלידים- עדן ליברמן כינור- אריאלה צייטלין באס - הדס פרנקל מנצחות- מוריה מעטוף-שילה, מוריה מוזס הפקה - הדס פרנקל הגברה, תאורה, הקלטה - תמיר קול סאונד- סול סבג מוקסס באולפני גלים - הראל חדד ושרון רייז תודה מיוחדת לסתיו אליאב, ציפי ביבי, קרן גרין. צילום – יואב אליצור, דוד עצמי, יוסף שלסט הפקת ועריכת הקליפ: אליצור הפקות הפקת האירוע ויח"צ: ותקינ'ס בוטיק אחרונות חביבות חניכות וחיילות צהלי לדורותיהן בשבח והודאה לבורא עולם, צהלי, ה' באייר תשע"ח