אתם ניצבים היום כולכם לפני ה'

Bookmark and Share
14 ספטמבר, 2014 |

כדי להיכנס בבְרִית ה’ עלינו להפנות מבט אכפתי אל אחינו ואחיותינו ובו בזמן להביט בהווה ובעתיד מתוך ידיעה כי כל קיומנו ותודעתנו העכשווית נעוצים במסורתנו היהודית. גילי זיוון במאמר מרגש לפרשת השבוע



גילי זיוון

 

 

(ט) אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: (י) טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ… (יג) וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת: (יד) כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם:

 

פרשת ניצבים נפתחת בשתי תובנות על מהותה של חברה אנושית, או אם תרצו בשתי אפשרויות להסתכלות על מהותו של עם:

המבט הראשון, הוא המבט האופקי המדגיש את הסולידריות ההדדית בין זקן השבט לחוטב העצים,  בין השופט בבית המשפט העליון למוכר בבסטה בשוק. חברה שאינה מסוגלת לייצר תחושת יחד כזו, ש"כֻּלְּכֶם" שלה לא כולל באמת את כולם – אולי לא יכולה לבוא בברית ה'.

המבט השני, הוא המבט האנכי. חברה אנושית המבקשת לעצמה המשכיות וחיות כוללת בתוכה לא רק את הנוכחים אלא גם את מורשתם של הנפקדים, מי שאינם עוד "עימנו" היום מבחינה פיזית, אך תובנותיהם, אהבותיהם ושנאותיהם, מאבקיהם המוצלחים והכושלים – כל אלה  עצבו אותנו להיות מה שאנחנו. כך גם ערכינו, מעשינו ומילותינו ישפיעו, אם נרצה ואם לא, על הדורות הבאים אתם נכרתת הברית הפוטנציאלית כבר עתה.

 

שיח קהילה

 

המבט האופקי מתגלה בחייה של הקהילה. ביכולת שלנו להיות אכפתיים לסבלו של ה'אחר' או ה'אחרת' בקהילתנו. הוא בא לידי ביטוי בעשרות הלכות שעיקרן הוא הסדרת חיים הוגנים בין איש לרעהו. המבט האופקי בא לידי ביטוי בתחושת ה"אנחנו". תחושה, שלצערי, הולכת ונעלמת מההוויה הישראלית שנעשית יותר ויותר כיתתית. אחריות של כל קבוצה חברתית לא רק על ה"מגזר" שלה, אלא גם על שאר חלקי העם היהודי.

אם נסתכל על רגעי המעבר של חיינו נראה כי הם נטועים תמיד בהקשר ציבורי וכי קיומו של אורח חיים יהודי מותנה בהיותו של היחיד חלק מן הכלל.

 

היטיב לבטא זאת הרב פרופ' דוד הרטמן:

בדמות האדם שבברית … מוצב בבירור היהודי היחיד בתוך מסגרת של קהילה. הברית נכרתת עם העם כולו ולא עם היהודים כיחידים; התחום הנרחב הניתן בה להגשמה רוחנית עצמית של היחיד – אינו יכול להתקיים במנותק מתודעה פוליטית, קיבוצית (דוד הרטמן בהקדמה לספרו מסיני לציון, עמ' 16).

לא רק שאין אנו יכולים לקיים מצוות כמו, צדקה, מעשרות, מתנות לאביונים ומשלוח מנות בפורים, טקסי שמחה ואבל, תפילות שבשגרת יומנו, שבתותינו וחגינו – ללא הקהילה, אלא ש"להיות יהודי" פירושו בין השאר אימוץ תודעת היותך חלק מעם, כדברי הרטמן, "היהודי יכול לעמוד למרגלות הר-סיני רק לאחר שהוא נהפך ל'אנחנו' (הרטמן בתוך "עין טובה", עמ' 128). ו"אנחנו" פירושו קהילת ההווה וקהילת העבר.

 

בראיון שהעניק דוד הרטמן לעורכי הספר "שאלות על אלוהים" (יזהר הס ואליעזר שטרום) הוא מספר על תשתית אמונתו הדתית:

אני התחנכתי בבית דתי, בתוך מסגרת ישיבתית ובתוך קהילה עם אנשים שנתנו עדות בחייהם שיש אלוהים. החיים שלהם הם העדות. … אני בדעה שאתה לא מתחיל עם "זה אלי ואנווהו" אלא אדרבא, עם "אלוהי אבי וארוממנהו". זאת אומרת שהמסגרת הרוחנית-קהילתית שאתה מזדהה אִתה מעידה בתוך קיומה על עבודת השם. ובכן, אני לא מצאתי את אלוהים במקום מסוים, ביום מסוים, בפינה מסוימת או בחוויה מיסטית אישית, אלא בתוך מסגרת של חיים קהילתיים… אין לי על זה [על מציאות האל] הוכחה מדעית או חוויה אישית שמעידה שיש אלוהים. החיים הרוחניים בנויים על תפילה, שבת, לימוד תורה, וכל המסגרת הזאת מעידה ומשמעותית עבורי. אותם חיים הם המסמנים בשבילי את מציאות אלוהים (שם, עמ' 13 , הדגשה שלי – ג.ז.).

 

ה"קהילה שבנתה את חייה על תודעה שיש משהו מעבר לאדם" (שם) מבטאת תודעה זאת על ידי אורחות חייה המגולמים במצוות הקונקרטיות. אורחות חייה של הקהילה היהודית הם, הם העדות לאמונתה (שלא ניתנת להוכחה מדעית) במציאות האל.

לפיכך, טוען הרטמן כי "אם ברצונך לשקם את החוויה הדתית המבוססת על המצווה … עליך לשקם תחילה את תחושת הקהילה. (…) החינוך היהודי נכשל כיום מפני שהוא קר ומבודד. אין 'שם' שום קול מהדהד הגורם לאדם להרגיש: אני שייך למשהו גדול יותר מעצמי ומהמשפחה הפרטית שלי" (הרטמן בתוך "עין טובה", עמ' 128-129).

 

גם ישעיהו ליבוביץ העיד על מקומה של קהילת המאמינים בעיצוב האמונה היהודית:

 

אין לי חלק בתורה ובאמונה, אלא במידה שאני שייך לקולקטיב ישראל; אני כשלעצמי אין בי הדחף ואין בי הכוח ליצור לי דת ואמונה משלי. קולקטיב דתי זה לא נוצר ע"י תכנים אמוניים ולא ע"י ערכים, כי הכרה ורציה הם מבחינת מהותם אישיים, פרטיים, סובייקטיביים ואינדיווידואליים; אין קולקטיביות רצייתית ולא קולקטיביות רעיונית, אך ייתכן אורח-חיים משותף (ישעיהו ליבוביץ, יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל, עמ' 20).

 

בחירתו האמונית של כל יחיד היא אישית, אך אורח החיים נוצר על ידי הקהילה, על ידי הקולקטיב שנקרא עם ישראל מאז קיומו ועד דרכי הביטוי שלו כיום. "קולקטיב ישראל" נוסח ליבוביץ הוא על-היסטורי והוא מוביל אותנו לנקודת המבט האורכית, זו החוצה זמנים ומקומות.

 

שיח בין דורי

 

המבט האנכי מבטא את דרך הסתכלותנו על המציאות, את דרכי פרשנותנו ואת ערכינו בהווה הניזונים במודע ושלא במודע מהניגונים ששתלו בנו אבותינו ואמהותינו. כלומר, היחיד איננו רק חלק מנוף קהילתו החיה אלא הוא גם חלק מתרבות שלמה של מסורות ומנהגים שבתוכה הוא נולד ובה מתהווה יצירתו שלו.

בסיום ספרו "המסע היהודי-ישראלי"  מנתח פרופ' אבי שגיא זיהוי זה של היהודי עם הקולקטיב היהודי לדורותיו. לשם הבהרת טיעונו הוא  מזכיר את סוגיית האח דניאל, הוא דניאל אוסוולד רופאייזן, ואת פסק הדין של השופט זילברג  "שהיטיב לחדור אל משמעות הזיהוי היהודי" (שם, עמ' 243). האח דניאל נולד כיהודי, ובמלחמת העולם השנייה חירף נפשו למען הצלת אחיו. לאחר מכן המיר את דתו ונעשה נזיר נוצרי. אחרי המלחמה הוא עלה לישראל כנזיר נוצרי וביקש להיות מזוהה כיהודי . השופט זילברג היה מודע לכך שמבחינה הלכתית האח דניאל הוא יהודי. אך אין די בזיהוי ההלכתי. השופט זילברג הדגיש כי על מנת להיחשב ליהודי, צריך האח דניאל להיות  חלק משיח הדורות היהודי:

 

…דבר אחד משותף לכל העם היושב בציון (חוץ ממעטים מועטים), והוא: אין אנו מנתקים את עצמנו מן העבר ההיסטורי, ואין אנו מתכחשים למורשת אבות. שונים הצינורות, שונות המסקנות, אך אין אנו סותמים את הבארות (…) כזה וכזה הוא מטענו הלאומי של יהודי בישראל – בין אם הוא דתי, בין אם הוא לא דתי, ובין אם הוא אנטי דתי, אם יאבה ואם ימאן, קשור הוא בטבורו אל ההיסטוריה היהודית: ממנה הוא שואב את שפתו וניביה…

 

"הטענה המרכזית של השופט זילברג" מסביר שגיא, "היא אפוא, שזיהוי של אדם כיהודי מותנה בכניסתו לשיח הדיאכרוני היהודי. ללא כניסה זו יכול אדם להזדהות מבחינה סובייקטיבית עם הקולקטיב היהודי, אך הוא לא יזוהה כיהודי; דהיינו לא יעשה בשל כך חבר בקולקטיב זה" (שגיא, שם, 244, הדגשה שלי – ג.ז.).

 

מסתבר כי אנו זקוקים לשיח הדיאכרוני (השיח הבין-דורי, המבטא בקו המאונך) ולשיח הסינכרוני (שיח הקהילה בהווה) כאחד, כדי להיכנס בבְרִית ה’ עלינו להפנות מבט אכפתי אל אחינו ואחיותינו ובו בזמן להביט בהווה ובעתיד מתוך ידיעה כי כל קיומנו ותודעתנו העכשווית נעוצים במסורתנו היהודית.

הירשמי עכשיו לניוזלטר שלנו, והישארי מעודכנת בכל מה שקורה בצהלי

האם את באמת מוכנה?
לפני צבא? לחצי כאן לשירות משמעותי
שו"ת
  • האם מותר לי לאכול ביום חול אוכל שנסע בשבת? מותר
  • האם המשפחה שלי מוציאה אותי בבדיקת חמץ? עלייך לבדוק חמץ בחדר שלך בצבא.
  • האם אפשר לצרף קראי למניין? הרב עובדיה פוסק שהם יהודים אז בגדול כן.
  • פספסתי מנחה, אפשר להתפלל תשלומין בערבית? תמיד אפשר תפילה נוספת כ"תפילת נדבה".
  • האם אפשר להשתתף בלו"ז הצבאי (שיעורי נשק) בט' באב? כן
  • בגלל אילוצי לו"ז לא נקבל ארוחה בשרית בפורים אפשר לקיים מצוות סעודת פורים גם בסעודה חלבית.
שלחי שאלה
סקר
פייסבוק
טוויטר
אינסטגרם
יוטיוב

צהלולם- שירת המונים לכבוד החיילות הדתיות, 'הדרך שלך'

לרגל 70 שנות עצמאותנו, התכנסנו לשיר יחד לכבודן של החיילות הדתיות להודות להן על הדרך שלהן והעשייה למען מדינת ישראל לברך אותן שיזכו לקדש שם שמים בכל מעשיהן. תודה לעידן עמדי , שנתן לנו באהבה את השיר 'בדרך שלך' תודה ל'אלומה - משרתות באמונה' על השותפות קרדטים ותודות - תופים- מיכל רהט גיטרה - לילי רוזנר קלידים- עדן ליברמן כינור- אריאלה צייטלין באס - הדס פרנקל מנצחות- מוריה מעטוף-שילה, מוריה מוזס הפקה - הדס פרנקל הגברה, תאורה, הקלטה - תמיר קול סאונד- סול סבג מוקסס באולפני גלים - הראל חדד ושרון רייז תודה מיוחדת לסתיו אליאב, ציפי ביבי, קרן גרין. צילום – יואב אליצור, דוד עצמי, יוסף שלסט הפקת ועריכת הקליפ: אליצור הפקות הפקת האירוע ויח"צ: ותקינ'ס בוטיק אחרונות חביבות חניכות וחיילות צהלי לדורותיהן בשבח והודאה לבורא עולם, צהלי, ה' באייר תשע"ח