איזוהי גיבורה?

Bookmark and Share
27 אפריל, 2014 |

האם כיבוש היצר הוא אבן הבוחן היחידה לגבורה? התנהגותה של ברוריה בסיפור על מות בניה היא דוגמה מופלאה לכיבוש היצר, אבל גם לגבורה מסוג אחר. גילי זיוון במאמר עם גבורה נשית



מאת: גילי זיוון

 

לכבוד חודש אייר, העמוס סיפורי גבורה גבריים בשדה הקרב, בחרתי לפתוח דיון אחר במושג הגבורה. את שאלת "איזוהי גיבורה?" אבחן דרך דמותה של ברוריה אשת ר' מאיר, כפי שהיא עולה מהסיפור המפורסם על מות שני בניה בעיצומה של שבת. דומה שקריאה חוזרת בסיפור זה עשויה להעניק תובנות חדשות בנוגע לתכונת הגבורה ולהאיר באור אחר את דמותה של ברוריה, האם השכולה.

 

מעשה היה ברבי מאיר שהיה יושב ודורש בבית המדרש בשבת במנחה, ומתו שני בניו. מה עשתה אימן?  הניחה שניהם על המטה ופרשה סדין עליהם. 
במוצאי השבת בא ר' מאיר מבית המדרש לביתו. 
אמר לה: היכן שני בני? 
אמרה לו: לבית המדרש הלכו. 
אמר לה: צפיתי לבית המדרש ולא ראיתי אותם. 
נתנה לו כוס של הבדלה והבדיל. 
חזר ואמר לה: היכן שני בני? 
אמרה לו: פעמים שהלכו ועכשיו הם באים. הקריבה לפניו המאכל ואכל. 
לאחר שבירך אמרה לו: רבי, שאלה אחת יש לי לשאול לך. 
אמר לה: אמרי שאלתך. 
אמרה לו: רבי, קודם היום בא אדם אחד ונתן לי פקדון, ועכשיו בא ליטול אותו, נחזיר לו או לא? 
אמר לה: בתי, מי שיש פקדון אצלו אינו צריך להחזירו לרבו?! 
אמרה לו: רבי, חוץ מדעתך לא הייתי נותנת אצלו. 
מה עשתה? תפשתו בידה, והעלתה אותו לאותו החדר, הקריבה אותו למיטה, ונטלה סדין מעליהם, וראה שניהם מתים ומונחים על המטה. 
התחיל בוכה ואומר: בני בני, רבאי רבאי, בני כדרך הארץ, ורבאי שהיו מאירין פני בתורתן! 
באותה שעה אמרה לו: ר' מאיר, רבי, לא כך אמרת לי שאנו צריכים להחזיר הפקדון לרבו? 
כך אמר: "ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך" (איוב א, כא)

אמר ר' חנינא בדבר הזה נחמתו ונתיישבה דעתו, לכך נאמר "אשת חיל מי ימצא"

(מדרש משלי, פרשה לא)

 

אשת חיל כובשת את יצרה

במה זכתה ברוריה שהמדרש במשלי יבחר בסיפורה כדי להדגים מי היא אשת חיל? במה חילה וגבורתה? קריאה ראשונה בסיפור מעלה בפנינו אישה כנועה המקבלת עליה את הדין. גבורתה של ברוריה מתבטאת ביכולתה לחשוב בשעה קשה על איסורי ההלכה וגבולותיה (איסור אבלות בשבת), ובכוחה לדחות את כאב אובדנה כאם מפני כאבו של אישהּ, אבי הבנים. היא מעלימה את צערה, את זעקתה ואת אבלה כדי לאפשר לר' מאיר להוציא את השבת כהלכתה. באופן סמלי איפוקה מתבטא בכיסוי בניה הנפטרים, שהרי בכך היא פורשת סדין גם על רגשותיה, על יגונה ועל כאבה הנורא. וזוהי גבורתה.

"אֵיזֶהוּ גִבּוֹר?" שואל בן זומא (פרקי אבות, פרק ד משנה א) ועונה: "הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר 'טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר' (משלי טז, לב)". ומי לנו מושלת ברוחה יותר מברוריה? היא מכסה את בניה המוטלים מתים לפניה, מחכה לאישהּ עד שיחזור מבית המדרש, מעלימה את האמת בתשובתה לשאלתו הראשונה, מגישה לו כוס של הבדלה, עונה אמן לברכת הבדלתו, ושוב כובשת יצרה ונמנעת ממענה ישיר לשאלה השנייה, מאכילה אותו, מכינה אותו לקבלת הדין על ידי משל הפיקדון ורק אז "תפשתו בידה, והעלתה אותו לאותו החדר".

ברוריה מקריבה את רגשותיה (שימו לב לפועל החוזר במהלך הסיפור: "הקריבה לפניו המאכל", "הקריבה אותו למיטה"). היא בולמת את זעקתה, ואכן אין אריכות אפיים (אֶרֶךְ אַפַּיִם) גדולה יותר, וקשה לתאר שליטה ברוח ("וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ") מלאה מזו.

ברוריה, כאשת חיל, דואגת להכין את ר' מאיר לפני חשיפת האסון. היא דואגת לנחמו, ונדמה שלצערה אין כלל מקום. על פי קריאה זו, אכן גבורתה של ברוריה פירושה איפוק ושליטה. אין ספק, ברוריה קורצה מחומרים שמהם עשויים גיבוריו של בן זומא.

 

לקיים את הברית למרות הכאב

אך איני רוצה להסתפק בקריאה זו. בסיפור שלפנינו אפשר לקרוא גם על גבורה מסוג אחר. אכן ברוריה נתנה בדבריה כוח לר' מאיר לשאת את האסון הפתאומי. היא העניקה משמעות דתית לקבלת הדין: החזרת הפיקדון לבעליו. כביכול אומרת ברוריה לאישהּ: מותם של בנינו הוא ההחלטה של בעל הפיקדון, ובמערך יחסים כזה – של אדון כל חי המפקיד באופן זמני את בניו אצלנו – עלינו לקבל את לקיחת הבנים ואת החזרתם לבעל הפיקדון. ר' מאיר אכן בולע דמעותיו, למרות החושך שירד עליו עם הסרת הסדין (ר' מאיר אינו מואר עוד מאור תלמודם של בניו "שהיו מאירין פני בתורתן"), נענה לדרישת ברוריה ומחזיר את הפיקדון. הוא מוצא נחמה בסדר שהשיבה ברוריה לעולם, שנראה עד לפני רגע שרירותי כל כך, "ונתיישבה דעתו".

אך מה עם ברוריה? האם נתיישבה דעתה? בקריאה שנייה דומה שאנו שומעים את זעקתה, את סירובה לקבל תנחומים ואת דחיית ההסבר שהציעה לבעלה. מבעד לתשובתה אנו שומעים גם את כעסה: "ר' מאיר, רבי, לא כך אמרת לי שאנו צריכים להחזיר הפיקדון?!" אתה אמרת, אבל אני "חוץ מדעתך לא הייתי נותנת אצלו".

 

במדורו "אגדתא" – כותב שמוליק פאוסט:

"על רבי מאיר אכן פועל הפתרון הזה (תפיסת הפיקדון) כמטה קסם, כשהוא מבין ומפנים את שאלתה הרטורית של אשתו, הוא מיד מתנחם ומצדיק עליו את הדין 'ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך'. אך האישה… משכילה אמנם להוביל את בעלה לפתרון הרצוי כדי לנחמו וכדי שתתיישב דעתו, אבל היא עצמה נותרת כנראה בלא תשובה ובלא נחמה. כשהשיב לה רבי מאיר על שאלתה התמימה כביכול בשאלה, ענתה לו היא, שלולא תשובתך – שיש להשיב פיקדון למפקיד – אני לא הייתי מוכנה להחזיר! בלא לתת לו שהות לעמוד על פשר תשובתה המוזרה, היא מיד נוטלת אותו בידה ומובילה אותו לעליית הגג. אחרי שנגלה לעיניו המחזה הנורא, שוב אין הוא זוכר את תשובתה, אבל אנו נותרים עם תגובתה המרירה הממאנת להשלים עם תפיסת הבנים כפיקדון". ("אל מול החידלון", מקור ראשון, כ"ד באדר תשס"ו, 24.3.06)

 

אשת חיל מי ימצא

מבט זה על הסיפור מעורר מחשבות אחרות על ברוריה, ואולי אף על המושג "אשת חיל" שנתווסף לשמה. אולי להעז פנים כלפי שמיא על מותו של בן בטרם עת, ועם זאת להמשיך ולחיות בעולם אמוני של מחויבות דתית – אולי זו הגבורה בה"א הידיעה? ברוריה אינה מוכנה להחזיר את הפיקדון לבעליו. ההסבר שסיפקה לאישהּ אינו מספק עבורה. "לא הייתי נותנת אצלו", היא זועקת. עולם שבו ילדים מתים לפני הוריהם אינו עולם שאפשר להשלים איתו. אבל גבורה אמיתית היא היכולת להמשיך לחיות עם הזעקה הגדולה בלי להשתיקה בהסבר כזה או אחר, שלאמתו של דבר אינו יכול להניח את הדעת ולרפא את ההעדר. להמשיך לחיות בעולם דתי גם אם לא הכל מובן עד תום, לכך יש צורך בתעצומות נפש אדירות.

 

היטיב לתאר חוויה קיומית קשה זו פרופ' הרב דוד הרטמן בספרו "מסיני לציון":

"'ברוך דיין אמת' – על שמועות רעות – לא מתכוון לכך שמותו של ילד אהוב הינו פועל יוצא מתוכנית אלוקית שרק האל יודע מדוע צודקת ונכונה היא. לא כן, ברכה זו פירושה הבלעדי הוא, כי למרות הכאב מכריע האדם להמשיך בחיי הברית… לא הכל נדרש להיות בר הסבר לשם אמונה בברית. אנו מקבלים את העולם הנוהג כמנהגו כאותו עולם שניתן לנו לחיות את חיינו הקצרים, ואשר בו עלינו להכריע אם לחיות או לא לחיות על פי ברית התורה" (שם, עמ' 293).

 

להאמין למרות הכאב שאין לו גבול; להמשיך לתפקד במערכת תובענית של ציוויים דתיים גם כשהפצע אינו מגליד בעזרת פרשנות כזו או אחרת – זוהי גבורה.

 

 

 

 

 

————————————————————————————

*המאמר נכתב בעקבות לימוד משותף של נשים שמתקיים פעם בחודש במרכז יעקב הרצוג שבקיבוץ עין צורים במסגרת תכנית "הללי". התובנות שאני משתפת בהן את קהל הקוראות והקוראים צצו בעקבות לימוד משותף זה.

 

הירשמי עכשיו לניוזלטר שלנו, והישארי מעודכנת בכל מה שקורה בצהלי

האם את באמת מוכנה?
לפני צבא? לחצי כאן לשירות משמעותי
שו"ת
  • האם מותר לי לאכול ביום חול אוכל שנסע בשבת? מותר
  • האם המשפחה שלי מוציאה אותי בבדיקת חמץ? עלייך לבדוק חמץ בחדר שלך בצבא.
  • האם אפשר לצרף קראי למניין? הרב עובדיה פוסק שהם יהודים אז בגדול כן.
  • פספסתי מנחה, אפשר להתפלל תשלומין בערבית? תמיד אפשר תפילה נוספת כ"תפילת נדבה".
  • האם אפשר להשתתף בלו"ז הצבאי (שיעורי נשק) בט' באב? כן
  • בגלל אילוצי לו"ז לא נקבל ארוחה בשרית בפורים אפשר לקיים מצוות סעודת פורים גם בסעודה חלבית.
שלחי שאלה
סקר
פייסבוק
טוויטר
אינסטגרם
יוטיוב

צהלולם- שירת המונים לכבוד החיילות הדתיות, 'הדרך שלך'

לרגל 70 שנות עצמאותנו, התכנסנו לשיר יחד לכבודן של החיילות הדתיות להודות להן על הדרך שלהן והעשייה למען מדינת ישראל לברך אותן שיזכו לקדש שם שמים בכל מעשיהן. תודה לעידן עמדי , שנתן לנו באהבה את השיר 'בדרך שלך' תודה ל'אלומה - משרתות באמונה' על השותפות קרדטים ותודות - תופים- מיכל רהט גיטרה - לילי רוזנר קלידים- עדן ליברמן כינור- אריאלה צייטלין באס - הדס פרנקל מנצחות- מוריה מעטוף-שילה, מוריה מוזס הפקה - הדס פרנקל הגברה, תאורה, הקלטה - תמיר קול סאונד- סול סבג מוקסס באולפני גלים - הראל חדד ושרון רייז תודה מיוחדת לסתיו אליאב, ציפי ביבי, קרן גרין. צילום – יואב אליצור, דוד עצמי, יוסף שלסט הפקת ועריכת הקליפ: אליצור הפקות הפקת האירוע ויח"צ: ותקינ'ס בוטיק אחרונות חביבות חניכות וחיילות צהלי לדורותיהן בשבח והודאה לבורא עולם, צהלי, ה' באייר תשע"ח